אִמּוּן אֱמוּנָה וְאָמָּנוּת בטכניקת אלכסנדר.
בשנים האחרונות עושים שימוש רב במושג תודעה, נשאלת השאלה מהי תודעה?
אנו חיים בעידן בו קצב השינויים הסביבתיים גדל עוד ועוד. יותר ויותר אנשים נחשפים לכך שכדי ליצור שינוי יש צורך בשינוי הרגלים. זוהי אכן תובנה חשובה בהתפתחות האנושית. יחד עם זאת מודעות לבד אינה מספיקה לאור העובדה כי לא ניתן להפריד בין הפיזי למנטלי וגם בגלל כוחו של הרגל.
פ.מ. אלכסנדר, זיהה כבר בסוף המאה ה 19, את השפעת התגובות המורגלות על השימוש ועל שיבוש השימוש שעושה האדם בעצמו.
בזכות נחישותו למצוא מענה למצוקתו, בעמל רב המלווה בניסוי ותהייה מול המראה ובאימונים רבים הצליח לפתח טכניקה לאימון מעשי לשינוי.
האימון מתרחש בעבודה פרטנית במפגש של מורה – תלמיד/ה, המלווה במגע עדין (קולט, משקף וּמְכַוֵּן) בתוספת הנחיות מילוליות ומאפשר לתלמיד/ה להתאמן בשינוי התגובה לגירוי. זוהי עבודה מתמשכת המתייחסת למה שהחושים של התלמיד/ה קולטים ומתורגמים בחשיבה. "זהו תהליך של הנחיית כיוון האנרגיה לנתיבים חדשים ובלתי מוכרים, כאמצעי לשינוי אופן התגובה לגירויים, משמעותו בהכרח יכולת גדלה והולכת, הן מצד המורה והן מצד התלמיד/ה, 'לעבור מהידוע אל הלא ידוע'. זהו אם כן, תהליך הנאמן לעיקרון של כל צמיחה והתפתחות אנושית" (פ.מ. אלכסנדר – 'השימוש בעצמי')
תהליך המחייב אימון ברמה היומיומית תוך כדי החיים.
"אימון המביא לשיפור ההבחנה המוקדמת מה לא מתאים לנו ברגע נתון." (מאיר עמית)
אין מדובר בתרגילים שחוזרים על עצמם, אלא באימונים בכִּוְנוּן מחדש של המערכת. זהו אמון אינטנסיבי ומתמשך, המחייב אמונה בעצמנו וביכולת השינוי הגלומה באדם. כפי שתיארה זאת מרג'ורי בארלו – בקונגרס המורים העולמי, 1986- ניו יורק:
"שעור אלכסנדר מטרתו ללמוד להבחין היכן אתה טועה ולא תרגיל במה אתה עושה נכון".
בשיטת אלכסנדר לומדים טכניקה לאימון מעשי לשינוי תגובה מורגלת שגויה ולא מתאימה, לתגובה מודעת שקולה בהתאם למציאות המשתנה. זוהי טכניקה המחייבת אימון ואמונה מתמשכים, אמונה ביכולת העצמית של האדם לשינוי, לשיקום ולריפוי.
זו אמונה שאינה עוסקת כלל וכלל בדת או בכת, אין מדובר באמונה עיוורת, אלא אמונה המתהווה מתוך חוויה אישית, תוך כדי עבודה מעשית ותוצאות.
הטכניקה משתלבת באורח החיים תוך כדי פעולה ומשפיעה על כל תחום ודבר בו עוסק האדם.
בספרו הראשון 'מורשתו הנעלה של האדם' משנת 1910 כתב פ.מ. אלכסנדר:
"אמונתי הנתמכת במחקר ובפרקטיקה של כמעט עשרים שנה, היא שהמורשת העליונה של האדם, של בקרה והנחיה מודעים, היא בהישג ידו של כל מי שיבחר לטפח אותה. שאין זו תורה אזוטרית או כת מיסטית, אלא מיזוג של הנחות הגיוניות לגמרי שניתן להדגימן באופן תאורטי טהור ולהוכיחן בפרקטיקה פשוטה"
למרות כוחו של ההרגל, הצליח פ.מ. אלכסנדר שדבק במטרתו, לפתח טכניקה מעשית למימוש השינוי. טכניקה שיקומית, המחייבת אמונה מתמדת המביאה להתפתחותו האין סופית של בן האנוש.
לשאלה האם אלכסנדר היה אדם מאמין? מצטטת אותו מרג'ורי בארלו, אחייניתו,
"אני מאמין בכל ולא מאמין בשום דבר."
האמונה מתהווה אצל אותם תלמידים שבוחרים לא להתעלם מהחשש של ה'לא ידוע' ומסכימים לגלות תוך אימונים של שינוי ותגובה, התנסות בתהליך שמוביל מהטעות/שגיאה אל החדש, אל המקור.
אמונה הינה אימון למחשבה והיא מאפשרת שינוי מחשיבה שלילית ומכווצת לחשיבה חיובית יוצרת ובונה, מחשיבה מקובעת לחשיבה גמישה גם כאשר פוגשים את אתגרי החיים הקשים.
האומנות היא חלק ממה שעושה אותנו אנושיים.
"יצירתו של האדם הינה חלק מאישיותו" כך כתבה על פ.מ אלכסנדר, תלמידתו לולי ווספלד, בספרה 'האיש והשיטה', בו היא מתארת את אלכסנדר במהלך לימודיה בקורס להכשרת מורים. ואכן כך. מחקריו של אלכסנדר אודות עצמו, גילוי השיטה ופתוח הטכניקה נולדו מתוך רצון גדול שלו להמשיך ולהתפתח באומנות הבמה.
"משחר נעורי אהבתי מאוד שירה אחד התענוגות הגדולים ביותר שלי היה לימוד מחזות של שייקספיר" (פ.מ. אלכסנדר-השימוש בעצמי), כך היה אומר, ונהג לצטט מתוך מחזותיו של שייקספיר. הציטוט האהוב עליו היה : "איזו מלאכת מחשבת הוא האדם! מה עצום עד אין קץ בכישרונו! בתארו ובתנועותיו – מה חטוב ונפלא! במעשיו- מה ידמה למלאכי עליון! בחוכמתו – מה ישווה לאלוהים! זיו של עולם! תפארת הברואים!" (המלט).
לימים שאל אלכסנדר את עצמו "האמנם??", כאשר גילה את אשר גילה על האדם – על היכולת שלו לשקם את השיבוש ובאותה מידה על היכולת לשבש את השימוש.
כפי שהאמנות היא סוג של מפגש ודיאלוג עם האחר, מפגש בין הצופה לאמן ובין האמן לבין עצמו, כך גם טכניקת אלכסנדר. זהו תהליך הדדי של לימוד ולמידה משותפת. זהו מפגש המשלב מגע קל (באמצעות היד המכוונת של המורה) עם הנחיות מנטליות בו זמנית. ביחד גם המורה וגם התלמיד מממשים שינוי. בתוך התהליך, כמו בעבודה עם פלסטלינה, מתאפשרים השינוי וההתפתחות. זאת בזכות יכולת הגמישות הפיזית והגמישות המחשבתית הגלומה באדם.
התהליך מתרחש אצל המורה והתלמיד בו זמנית, בדרך של הפחתה במיותר. בחוויה ובתוצאה, זה כחומר ביד היוצר.
-כמו הפסל המגלף בעץ ומסתת באבן עד אשר מגיע אל היצירה שהייתה לו בדמיון, במחשבה.
-כמו הצייר המביע את רעיונותיו ורגשותיו באמצעות המפגש של מערכת היחסים בין המכחול, החשיבה והקנבס. וממלא את המשטח עד שמופיעה היצירה.
-כמו הסופר שמנטרל את מחשבות החולין, הולך אל הלא נודע (החדש) שם שואב את השראתו לכתביו.
-כמו המשורר המביע את רגשותיו במילים מרמזות ו/או בחרוזים.
-כמו האדריכל שמתכנן את המבנה מתוך ראיה מרחבית והתייחסות לפרטים.
-כמו הרקדן החווה את חווית העילוי איתה הוא מרחף מעל הקרקע ומניע את גופו בקלילות.
-כמו הזמר המבקיע את קולו ממקום נסתר בגופו.
-כמו הנגן המכוונן מחדש את הכלי כדי שיוכל לנגן איתו את הצליל המדויק.
-כמו המדען הסקרן העוסק במחקרים ותצפיות ומסיק את מסקנותיו.
היצירתיות נמצאת אצל כל אדם בדמיון, אם פחות נפריע לה להופיע. כל מה שנשאר זה להביא ליידי ביצוע. כפי שלכל אדם יש את ה DNA שלו כך גם לכל אומן יש את הסגנון שלו. זה בא לידי ביטוי בכל התחומים, מאומנות דרך חינוך ועד למדע.
האימונים בטכניקה יחד עם האמונה בעצמנו וביכולת השינוי, בדרך אומנותית, מובילים יחדיו למימוש הפוטנציאל הקיים בבן האנוש.